סינית נחשבת בעיני רבים לשפה הקשה ביותר ללימוד בעולם. על אף שניתן להתווכח על אמיתות טענה זאת, רבים תולים את האשם בכתב הסימנים הסיני, המטיל אימה גם על רבים מהזרים המבקשים לשלוט בו. כתב זה ייחודי בכך שהוא נעדר מערכת של אלף-בית, שבה סימן גרפי כלשהו מייצג צליל או מספר צלילים. בשל כך, מתעורר קושי רב בתעתיק צלילי השפה ובהוראת ההגייה התקנית לילדים ולאלו שאינם דוברים את הניב הרשמי.
האם הכתב הסיני מציב תנאי בסיס גבוה מדי לתחילת רכישת השכלה?
הכתב הסיני הוא אחת ממערכות הכתב הנמצאות בשימוש לאורך התקופה הארוכה ביותר בהיסטוריה, ומספר האנשים המשתמשים בו הוא מהגבוהים בעולם. בנוסף, הכתב הסיני עצמו הוא חלק בלתי נפרד ואף מהותי ביותר בתרבות הסינית מזה אלפי שנים. עם זאת, בראשית המאה ה-20 ובמקביל לנפילת שלטון קיסרות שושלת צ’ינג, נשמעו קולות בסין שקראו לביטולו או לשינויו המהותי של כתב הסימנים. המצדדים בעמדות אלו ראו בכתב זה את המכשול העיקרי להתפתחותה ולשגשוגה של סין, והאשימו אותו גם בהנצחת הבערות והאנאלפביתיות. על אף שההצעות המעשיות לשינויים מרחיקי לכת בכתב נדחו בסופו של דבר, הרי שחלק מהעקרונות שנדונו בתקופה זאת השפיעו מאוחר יותר בהיסטוריה על פישוטו של כתב הסימנים הסיני.
הוגי דעות, מהפכנים ואינטלקטואלים שונים העלו רעיונות שונים לשינוי הכתב. הבולט שבהם היה לוּ סוּ’ן (鲁迅, Lu Xun), אבי הספרות הסינית המודרנית ואחד מאנשי הרוח המוערכים והמשפיעים ביותר בהיסטוריה המודרנית, שהכריז כי “אם לא יבוטלו הסימנים הסינים, תאבד סין כולה”. תנועת “הארבעה במאי”, אשר הוקמה בשנת 1919, הייתה מהבולטות בביקורת שמתחה על כתב הסימנים. חברי התנועה, מרביתם אינטלקטואלים ששבו חזרה למולדתם לאחר שרכשו השכלה מעבר לים, דגלו בהתרחקות מהמסורת הסינית שנתפסה כאשם העיקרי לחולייה של ארצם. במקביל לקריאתם לאמץ רעיונות מערביים, הם ראו בכתב הסימנים מכשול בפני המודרניזציה. בשל כך, היו מהם שהציעו לפשט את הכתב, או אף לבטלו כליל. אחד ממנהיגי תנועת “הארבעה במאי”, פו סה-ניין (Fu Sinian, 傅斯年), קרא לכתב הסיני “כתב של שדים שוורים ורוחות נחשים”, ביטוי שמקורו בדאואיזם ובבודהיזם ומתאר כיעור ורוע גם ביחד.
לוּ סוּ’ן, אבי הספרות הסינית המודרנית
אחת הדמויות החשובות שהציעה חלופה מעשית לכתב הסימנים היה וואנג ג’אוֹ (Wang Zhao, בסינית: 王照), אשר היה הראשון שיצר מערכת תעתיק פונטית לכתב הסיני. בדומה לכתב הקאנה היפני ההברתי, הוא נעזר בחלקים מהסימנים הסיניים ויצר 62 תחיליות וסופיות. לעבודתו השפעה עד ימינו וכיום משתמשים בטייוואן בעקרונות שהתווה בשיטה הידועה בשם בּוֹפּוֹמוֹפוֹ. בנוסף, לוּ ג’וּאנג-ג’אנג (Lu Zhuangzhang, בסינית: 卢戆章) העלה מספר הצעות שבכולן קרא לאמץ כתיבה פונטית של השפה הסינית. הצעותיו כללו אימוץ הכתב הלטיני לצורך תעתיק הסינית, שימוש בכתב הקאנה ההברתי הנפוץ ביפן וכן שימוש ב-37 חלקי הסימנים הסיניים לצורך הרכבת מערכת כתב פונטית. כך, האמין לו, ניתן יהיה לבער את אנאלפביתיות. הצעה רדיקלית יותר נשמעה מפיו של ווּ גְ’ה-חוּי (Wu zhihui, בסינית: 吴稚晖), חבר המפלגה הלאומית, שטען כי על סין לחדול כליל משימוש בכתב הסימנים, ולעבור לשפת האספרנטו. ג’אנג
בּינג-לין (Zhang Binglin, בסינית: 章炳麟) הגיב להצעה מרחיקת לכת זאת במאמר שפרסם, בו שלל מכל וכל את הצעתו של וו. עם זאת, הוא ציין מספר קשיים בלימוד הסימנים וכן הציע דרכי פתרון אפשריים.
לדברי ג׳אנג, יש צורך בשיטה פונטית שתבטא את הגייתם בפועל של הסימנים. מערכת כתב פונטית מסוג זה תסייע הן למבוגרים והן לילדים המבקשים ללמוד קרוא וכתוב. לצורך כך, הוא השתמש בסימנים מכתב החותם הגדול על מנת לקבוע 36 תחיליות ו-22 סופיות שישמשו כתב זה. בנוסף, הוא טען כי כתב הסימנים קשור הדוקות לשפה הסינית, כמו גם להיסטוריה ולתרבות ולכן לא ניתן אף להעלות על הדעת לחדול מלהשתמש בו. כמו כן, במקביל לביעור האנאלפביתיות והנחלת הכתב לילדים, אמר, יש צורך להעלות על נס את לימודי ההיסטוריה והתרבות במערכת ההשכלה הגבוהה. תנועת “התרבות החדשה (Xin wenhua yundong, 新文化运动) שהופיעה בשנות ה-20 של המאה שעברה קראה גם היא לערוך רפורמות מרחיקות לכת בכתב הסיני. במאמר שהתפרסם בעיתון התנועה ב-1923 קרא צ’יין סואן-טונג (Qian Xuantong, 钱玄同) לכתיבה פונטית של השפה הסינית. הוא סבר כי ללא מהלך זה לא ניתן יהיה לחנך את המוני העם, והדבר יפגע באיחודה ובפיתוחה של סין.
על אף שההצעות לביטולו המוחלט של הכתב הסיני נדחו בסופו של דבר, הרי שבשנות ה-50 וה-60 של המאה שעברה החליטה ממשלת הרפובליקה העממית של סין לערוך רפורמות בכתב הסימנים ולפשטו. צעד זה התרחש לאחר שעוד מראשית המאה ה-20 נשמעו קולות שקראו לצעד זה, אך אלו נשארו בגדר רעיונות תאורטיים שלא באו לידי ביטוי בפועל. עם זאת, ראוי להזכיר כי הטענה שכתב הסימנים הוא הסיבה לאחוז גובה של אנאלפביתים איננה נכונה. מספר יודעי קרוא וכתוב קשור לרמת החינוך וכן לפיתוח החברתי והכלכלי במדינה. לאורך ההיסטוריה וברוב מדינות העולם שיעור יודעי קרוא וכתוב היה קטן ביותר. כמו כן, בטייוואן שבה מעולם לא נערכו רפורמות במערכת הכתב עמד שיעור יודעי קרוא וכתוב בשנת 1980 על 86%, בעוד שבסין עמד שיעור זה על 65.5%. כיום, שיעור יודעי קרוא וכתוב בסין עומד על כ-95%. שימוש בטלפונים ניידים ובמחשבים מצריך את המשתמש לדעת רק לזהות את הסימנים הנכונים ללא דרישה לכתוב אותן בכוחות עצמו.
בראשית האלף השלישי עומדים הסימנים הסינים בפני אתגר חדש. בעידן האלקטרוני שימוש בטלפונים ניידים ובמחשבים מצריך את המשתמש לדעת רק לזהות את הסימנים הנכונים ללא דרישה לכתוב אותן בכוחות עצמו. במקביל, כתיבה ביד עם עט ודף כמעט נעלמה ואנשים רבים שוכחים כיצד לכתוב בצורה נכונה סימנים סינים. דבר זה מעלה תהיות לגבי עתיד הכתב כמו גם קשריו עם התרבות הסינית.
